<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' גיטין סימנים נ', נ"א</h1>
<h2>דף צ:</h2>
מעשה שבא איש אחד לפני ב"ד של מורינו הרב ר' מרדכי והה"ר אברהם ז"ל, ואמ' דעו רבותי שאשתי זנתה, ואני יודע זה וברור אצלי בירור גמור, אין בו צד ספק למראה עינים ולמשמע אזנים מפי היודעי' זה, לכן אני בא לפניכם להורות לפני אי זה דרך אלך בה, אם על פי הדברים האלה אשתי אסורה לי או מותרת, וכאשר שמעו ב"ד את דבריו אמרו לו דע שעון גדול הוא להוציא שם רע על בנות ישראל, ושמא ע"י כעס אתה אומ' כך או שמא אתה מקנא לה מדמיון כוזב והוא עון פלילי, או שמא על מה ששמענו שאירע מקול המושל עמה אתה דואג, לכן התישב בדעתך היום ושוב לפנינו מחר, והיו מכתשין בו בכל כיוצא באלו הדברים להרגיש בעניינו ולחפש האמת, וסוף הדברי' אמ', רבותי דעו באמת כי לא על ענין השר אני אומר דברים הללו אלא שאני ראיתי בעיני כל כך עד שאני מאמין בדבר שזינתה תחתי באמת, עוד דעו רבותי שאני התריתי בה כמה פעמים שלא תסתרי עם פלוני ופלוני ומצאתי שעברה כמה פעמים התראתי, גם אתם רבותי שמעתם דאיהי חציפא וחשידא על כמה אנפי דבישותא, ואולי הוא אצליכם בספק ולדידי הוי ודאי, כששמעו חכמים בדבר אמרו לו דע לך שכל מי שיאמין בדברים האלה על אשתו מצד עצמו או מצד אחרים חייב להוציאה בדיני שמים והרי היא אסורה לך, ושאל מעשה ב"ד על הוראה זו ונכתב ונחתם בטבעת הגדולים, אחר ימים עלתה בלבו טינא וזכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה ושאל פי קצת חכמים אם יכול לחזור מדבריו, והורה לו שיכול לחזור ממנו וישאל את פי החכמים על ככה.
וזה מה שכתב הרב מורנו ר' אברהם ב"ר יצחק ז"ל על זה הענין. גרסי' בכתובות פ' תניין [כ"ב ע"א], אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, והא שויתיה לנפשה חתיכה דאיסורא, אמר רב הונא כגון שנתנה אמתלאה לדבריה, תניא נמי הכי כו', שמעינן מהתם דהיכא דשוייה נפשה חתיכה דאיסורא מצי מהדר בה אפי' לזמן מרובה אם נתנה אמתלאה לדבריה, ואפי' במלתא דלא מחייבא לאחר בדבורה ממאי דמשעבדא ליה, כגון הכא דפנויה לא משתעבדא לשום איניש מידי, וכי אמרה אשת איש אני לא קאמרה אלא חובתה דידה, דמעיקרא היתה פנויה והוה שריא לכולהו אינשי דעלמא דשייך להו באישות, וכי אמרה שהיא אשת איש אתסרה לה לכולהו אינשי בר מההוא גברא דקא מודעא בתר הכי דהוא גברה, ואפי' הכי אמרי' שאם אחר זמן מרובה חזרה בה ונתנה טעם למה שאמרה תחלה, כלומ' מפני כך אמרתי דבר זה, וראינו שיש ממש בדבריה נאמנת, דאמרי' קושט' קאמ' השתא ומאי דאמרה קמי הכי לאו כלום הוא, דאע"ג דבדבורא קמייתא שווייא נפשה חתיכה דאיסורא ההוא דיבורא לאו כלום הוא וכמאן דליתיה דאמי, הילכך הא דתנן בקידושין פ' האומר [ס"ה ע"א] האומר קידשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה כו', אע"ג דמייחד לה לאתתא דהא קאמ' לה קדשתיך, ואע"ג דמיירי באומר קדשתיך בעדים והלכו להם למדינה אחרת (אומ'), דאי לאו הכי אלא קדשתיך בלא עדים קאמ', אפי' שניהם מודים לאו כלום הוא דקי"ל כשמואל [שם], אלא ודאי מיירי כדפרישנא, אפי' הכי הא דאמרי' הוא דאסור בקרובותיה מיירי דוקא כל זמן שיטעון טענה זו, דהא כי אמ' קדשתיך שוי קרובות דידה אנפשיה חתיכה דאיסורא, מיהו אי טען בתר הכי דלא קושט' קאמ' ומעולם לא קדשה והאי דקאמ' הכי ברישא משום דקא תבעא ליה חדא מקרובות דידה שישאנה או שאמ' טענה אחרת שיש ממש בדבריו ודאי מותר בקרובותיה, דלא עדיף קדשתיך, מאשת איש אני, או מאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה תוך ז' טהורה אני, דאמרי' אף בזו אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת.
גרסי' בקידושין פ' האומר [ס"ו ע"א] ההוא סמיא כו', אתא שליחא א"ל אשתו זנתה, אתא לקמי' דשמואל, א"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, פי' אתה חייב להוציאה בדיני שמים ולתת לה כתובתה, והטעם דהואיל וסמכה דעתו לדברי העד אסור הוא לבא עליה כל זמן שיהיה בזה הדעת שהרי הוא מאמין לדבריו ולפי האמנתו היא אסורה עליו, ואע"פ שהוא אינו יודע זה בודאי שהרי אין כאן עדות ברורה כלומ' שני עדים, אפי' הכי חייב להוציאה דהואיל והוא מאמין לדבריו הרי הדבר אצלו כמו ספק וחייב להוציאה כדי לצאת מידי ספק, ולשון הר"ם פ' י"ח [מאיסו"ב ה"ח] הרי זה יוציא לצאת מידי ספק ע"כ, והואיל ואינו חייב להוציאה אלא כדי לצאת מידי ספק, אם אחר זמן נהפכה דעתו ולא מהימן ליה, לא מיבעיא אם נתן אמתלאה וטעם לדבריו מפני מה אינו מאמינו עתה ואין דעתו סומכת בדבריו שאם לא הוציאה אינו חייב להוציאה ומותרת לו, אלא אפי' נהפכה דעתו ואמ' שאינו מאמינו ממה שאמ' אם לא הוציאה אינו חייב להוציאה והרי היא עתה מותרת לו, דכל היכא דמהימן ליה ודעתו סומכת בדבריו הויא לה הך אתתא לגביה כחתיכה שהוא מסופק בה אם היא חלב או שומן, דאע"ג שדעתו סומכת לדבריו לאו מילתא ברורה היא לדידיה דתהוי הך אתתא אסורה ודאי לגבי' דהא ליכא תרי סהדי, הילכך כי הדבר אתהפיך ליה לדעתיה ולא מהימן ליה אזלה לה ההוא ספיקא דאיסורא מהך אתתא, והוה לך הך אתתא כחתיכה דאסתפק בה אם היא חלב או שומן ובתר הכי אתברר ליה דהיא שומן, דכי הוה מסופק בה הוה אסירא ליה מספק וכי אתברר ליה דהיא שומן אשתריא ליה והך אתתא נמי היא דכוותה.
גרסי' בסוף נדרים [צ' ע"ב], בראשונה היו אומרי' ג' נשים יוצאו' ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וגו', חזרו לומ' שלא תהא נותנת עיניה באחר ומתקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, פי' ואם לא תביא עדים שנאנסה תהא מותרת לו, דלאו כל כמינה לשווייה עצמה לגביה חתיכה דאיסורא במאי דמשעבדא ליה, דהוי כמאן דאמ' לחבריה נטמאו טהרותיך והלה מכחישו דלא מהימן [קידושין ס"ה ע"ב], והא נמי דכוותה הואיל והך אתתא משעבדא ליה לבעלה לתשמיש הויא לה איהי כטהרותיו, וטעמא דמשנה ראשונה הוא משום דהואיל ומבזה עצמה אי לאו דקושטא לא הוה אמרה הכי, ואיכא מאן דמפרש דהואיל ואיכא למיחש שנתנה עיניה באחר לא יקיימנה משום בני תשע מדות [נדרים כ' ע"ב], ומיהו לית הלכתא כמשנה ראשונה אלא הלכה כמשנה אחרונה שהאומר' טמאה אני לך אינה נאמנת עד שתביא ראיה לדבריה, ומיהו האי מילתא מיירי דווקא בדלא מהמין לה איהו ואינו סומך דעתו בדבריה, אבל אם סומך דעתו בדבריה חייב להוציאה כדי לצאת מידי ספק כדינא דעד אחד [קידושין ס"ו ע"א], שכל מה שיש בעדות עד אחד לחודיה בלא הצטרפות עד שני יש בעדות אשה, וכן כתב הר"ם ז"ל פ' י"ח [מאיסו"ב ה"ח] שאם סומך דעתו בדבריה חייב להוציאה כדי לצאת מידי ספק, וטעמא דמילתא דהואיל ומאמין לדבריה הוה ליה כנטמאו טהרותיך והלה שותק דהואיל ומהימן ליה מהימן כדאי' בקידושין פ' האומר [ס"ה ע"ב], הלכך ודאי מתני' מיירי בדלא מהימן ליה ולאו כל כמינ(י)ה לאפקועיה נפשא משעבודא דמשעבדא ליה בהך מילתא דקאמרה, אלא אמר'[רינן] שקורי משקרא ליה ועיניה נתנה באחר או מסנא סני ליה ולית חששא במילתה, מיהו לגבי דבר שאינו נוגע אלא לה כגון אכילת תרומה מהימן, דקי"ל כרבא דהוא בתרא דאמ' [נדרים צ' ע"ב] אינה אוכלת, דהא שויא תרומה לנפשיה חתיכא דאיסורא, וכן פסק הר"מ בתרומות פ"ח [הט"ו], שמעינן השתא דמתני' דהתם וגמרי' דילה שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת לגבי בעלה אפי' הוא כהן במאי דמשתעבדא ליה ואע"ג דמבזייא נפשה, ואע"ג דמשוייא בעלה לגבה חתיכה דאיסורא שאשת כהן שנאנסה היא אסורה לו והוא אסור לה שהאסור דבק בשניהם, ואפי' הכי במאי דמשתעבדא ליה לא מהימנא ולאו כל כמינה ושריא ליה, כ"ש וכ"ש באיש שאומ' אפי' בפני ב"ד שאשתו זינתה תחתיו דבהא מילתא איהי לא קא מבזא נפש[י]ה דלא מהימן, ולאו כל כמיניה למיסר נפשיה לדידה במאי דמשועבד לה בהך דבורא דקאמ' אלא אמרי' דשקורי משקרא ונתן עיניו באחרת או מסנא הוא דסני לה, ואפילו לא הדר ביה מדבוריה לא מהימן אלא אמרי' שיביא ראיה לדבריו, כ"ש וכ"ש מי שחוזר מדבורו ואומר שמה שאמ' בתחלה לא היה אמת אלא דברים בדויים היו ונתן אמתלאה וטעם לדבריו, שמבטל מה שאמ' בתחלה, ואין שום חשש ספק במה שאמר תחלה, כך דעת תלמידכם באלו ההלכות ואם שגיתי הבינו לי ויבא נא דבריכם ויורוני, ומתורתכם למדונו. אברהם בר יצחק צל"י, ליד החכמים רבותי ר' מרדכי בהה"ר יצחק ור' שמעון בן הה"ר מאיר זלה"ה.
מה שכתב הרב אדני זקני ר' מרדכי ב"ר יצחק משיב על דברי ה"ר אברהם. הגיעני הספר, הנותן אמרי שפר, והוא המוליד לאמתלא בנות, מתחיל בגדולה שבגדולות, ומשלים בקטנה שבקטנות, ההיא דפ' תניין דכתובות [כ"ב ע"א] אמתלאה אלימתא שרירא וקיימא, ביד נתפסת ולאוזן נכנסת מאליה בלא שום רשות, לפי שאין אדם יכול להכחישה, כמו שמפורשת ברצונה מקפיצת בני אדם שאינם מהוגנין, ולא אמרה מעיקרא אשת איש אני אדעת' למיסר נפשה לשום אדם הגון שראוי להיות לו בה זכות, רק להמלט מפח יקוש המעיקים אותה, ולא לשוויי נפשה חתיכה דאיסורא אמרה הכי, אבל בן אדם זה שהושיב ב"ד לשאול להם בדרך הוראה כמאן דבעי לאפרושי מאסורא ואמ' להם דעו רבותי שאשתי זנתה תחתי ואני יודע זה באמת הודיעוני אם היא אסורה לי או מותרת, והב"ד קודם שרצו לענות לו אסור או מותר הזהירוהו כמה פעמים והתרו בו השמר אל תפן אל און ודברי כזב שמא מאומד אתה אומר או מכעס, ושמא תחשוב שאלו תחזור בך תהיה אשתך מותרת לך לא כי אלא כל האומר ככה ומאמין על אשתו כזה הרי היא אסורה לו עולמית, ומי שאומר כזה מדמיון כוזב דבר השם בזה והוציא שם רע ולעז ופגם משפחה על בנות ישראל והוא זמה והוא עון פלילי, והוא שנה ושלש דעו רבותי שאיני אומ' דבר זה לא מאומד ולא משמועה אלא מראיה מוחלטת ודברים ברורים גלויים לי ולזולתי, ויותר מהמה פרטים רבים בירר מענינים אלו עד שאסרנוה לו, כמו שידעת שהייתה עמנו ועמך נמנינו על האסור, ועכשו אגמרוה טענתא לאמר שעיניו נתן באשה אחרת, לחזור מדבורו, בודאי אין בדבריו האחרוני' ממש, ולא מבעיא היכא שהוא אומ' שהוא יודע באשתו שודאי זנתה תחתיו שאסרה על עצמו בדבור זה, אלא אפי' אמ' שהוא שמע הדברים מפי אשה או קרוב אסורה לו, כמו שכת' הר"מ ז"ל פכ"ד [מהלכ' אישות הי"ז] שכיון שמאמין לדבריה חייב לאפוקה בדיני שמים, וכ"ש כשאמ' שהוא בריא בזה מצד עצמו ויודע באמת שהיא זנתה תחתיו, שזה הלשון אין ראוי להבין אלא על אחד משני ענינים, או שהוא בעצמו ראה הזנות או ששמע מפי שנים כשרים שאמרו לו שהם ראו זה שראויה זו לידון על פיהם, ומן התימה איך נאמ' בזה שאפי' נהפכה דעתו ואמר שאינו מאמין עתה מה שהיה מאמין אז שמותר לו אפי' בלא אמתלאה כדכתב מר, ומה לי להפיכת דעתו, והלא מעתה לא על פי עד אחד אם לא יתן אמתלאה אלימתא שרירא וקיימא, רחמנא ליצילן מהאי דעתא, דאנא הכי קאמ' דאפי' באמתלאה קלישא לא מהימן בדבורא בתרא עד שתהא ראויה ליקרא נתינת אמתלאה, ותהא אמתלאה שיהא הלב סומך עליה שהיא אמת, דהכי דייק לישנא דקתני [כתובות כ"ב ע"א] אם נתנה אמתלאה לדבריה נאמנת, ולא אמרו אם אמרה אמתלאה, וסימן לדבר שהוא כמו דבר ברור [ישעיה מ"ג] יתנו עידיהם ויצדקו, וכן דעת הר"מ פ"ט בשני מקומות [הכ"ד והל"א] דבעינן שתהא האמתלאה נראית לב"ד שיהו הדברי' מראים שהם אמת ואם לא נראה להם לאו כלום הוא, ומעתה מה לי להפיכת דעתו אם לא יתן אמתל' מוכחת מתישבת לדעת, אבל מה אעשה אם בן אדם זה רוצה לטבל פתו בצירו, מה לי עוד להזהירו, ומה זה ישאל את פי לעקלקלות לא לעקל, משפט התורה לעקל, באמרו נתן עיניו באשה אחרת ודברי מהתלות כאלה וכחוכא וטלולא וזילותא דבי דינא.
והנני מעכשו שב על דברי הספר לכתוב מה שנ"ל על סברותיך, כת' מר, וכי אמרה אשת איש [אני] לא קאמרה אלא חובתה דידה כו', נראה לעניות דעתי דאגב שטפיה אתיא ליה למר למימר הכי, דהא (בפ"ק) [בפ"ג] דקידושין [ס"ה ע"ב] אמרי' דהיינו טעמ' דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אפי' בששניהם מודים, דכיון דמחייבא לאחריני בהודאתה לא אמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דאמו כדאמרי' לענין ממונא, הרי למדנו דכל אשה דקיימא בחזקת פנויה ואמרה שהיא מקודשת היא חובה לאחריני, ר"ל לכל מי שראוי להיות לו בה זכות, ומאי דכתב תני מרן, הא דתנן [שם ע"א] האומר לאשה קדשתיך כו', דאי טען בתר הכי דלאו קושטא קאמ' ומעולם לא קדשה והאי דקאמ' הכי ברישא משום דקא תבעא ליה חדא מקרובות דידה, ולא (אסתריתו) [אתסר תו] בקריבתה, ולפי דעתי אין אמתלאה זו בה ממש, דמה לו לזה בשביל להשמט מאחת מקרובותיה שתובעתו להנשא לו לומ' לה קדשתיך, יאמ' למי שתובעתו קדשתי אחת מקרובותיך ומצדה את אסורה לי, ומה לו לבא באשה זו לב"ד ושלא בב"ד ולימ' לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, זה הבל ורעות רוח, ואומ' אני דבהאי דקדשתיך וקדשתני לא שייך ענין אמתלאה כלל להתיר האיסור כשאני מעיין וצריכא דהאי סוגיא דאין בידה לסלק האיסור, וכן קבלתי דאפי' לאותן חכמים שאומרי' שאמתלא מועלת אפי' לדברים לא הוזכרו בגמרא, בזה דקדשתיך וקדשתני לא מסגיא דלא שייכא בהו אמתלאה, וכן באומר פתח פתוח מצאתי דנאמן לאסרה עליו [כתובות ט' ע"א], אפי' למאן דמפרש לה בפנוי דלא קים ליה, אפי' הכי אין יכול להתירה באמתלאה, ודברי עיקר הם, ומאי דכת' מר, מיהו לגבי דבר שאינו נוגע אלא בה כגון אכילת תרומה מהימנא דקי"ל כרבא [נדרים צ' ע"ב], משמע דסביר' ליה למר דבדיבורה לא יכלא למיחב לאחריני, ומאן לימא לן דאם נתאלמנה מזה כהן שלא תהא אסורה לכל כהן שבעולם, איברא אסורא ואסורה מעיקר הדין, דבדיבורה שויא נפשה חתיכה דאיסורא למיסר לאחריני, וכן כת' הר"מ בביאור פ' י"ח [מאיסו"ב ה"ט], שאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודת שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשת כחתיכה שהיא אסורה, ע"כ דברי הר"מ ז"ל, הנה גלה דעתו דאע"ג דחבה לאחריני דהיינו לכל כהן אחר אפי' לאחר זמן אהנו גירי דידה לעשות חתיכה דאיסורא, ועוד גלה הרב כאן דלא מה(מ)ניא ליה אמתלא, דהא יכלה למימר כדי שיגרשני בעלי אמרתי טמאה אני אם היתה קטטה בינו לבינה, או עיני נתתי באחר, ומפני זה לא נתקבלו דברי, ומעולם לא היתה כונתי לאסור נפשי, הנה למדנו שלא תועיל כאן אמתלא, והוא האמת, עוד כתב מר בסוף דבריו, כ"ש וכ"ש באיש שאמ' אפי' בפני ב"ד שאשתו זנתה תחתיו דבהא מילתא איהו לא קא מבזא נפשיה דלא מהימן ולאו כל כמיניה למיסר נפשיה לדידה במאי דמשעבד לה בהך דבורא דקאמ' (או) [אלא] אמרי' דשקורי קא משקר ונתן עיניו באחרת או דמסאנא הוא דמסאני לה ואפי' לא הדר ביה מדבוריה לא מהימן אלא אמרי' שיביא ראיה לדבריו כו', גברא חזינא הכא סברא לא חזינא, והלא האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו, ואמאי אמרי' בהאי דקאמ' אשתי זנתה שקורי קא משקר ונתן עיניו באחרת, ומה לו לשקר והלא בידו לגרשה, הא תינח לגבי אתתא אמרי' הכי דאין בידה לגרש עצמה ואיכא למיחש שמא עיניה כו', או מסנא הוא דסני ליה, אבל גברא בידו לגרשה מעיקר הדין, אלא ודאי כבר אסרה על עצמו בדבורו, ולא תהא שמועה גדולה מראייה, ואלו בשמע ממגיד אפי' בעד אחד אשתו זנתה וסומך דעתו עליו אע"פ שאצלו בספק קצת חייב להוציאה, כ"ש כשהוא אומר שהוא יודע זה בודאי בלא שום ספק שהיא אסורה לו ומורין לו שהוא חייב להוציאה, (כ"ש כשהוא אומ' שהוא זה בודאי בלא שום ספק) שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ומשום מאי דמשעבד לה לא מעלה ולא מוריד, דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דומיא דאומר הנאת תשמישך אסורה עלי דאמרי' [כתובות ע"א ע"ב] דאע"ג דמשעבד לה אין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וזהו מה שאין בו ספק, וחי נפשי לא ידענא מה אדון בסברתיה דמר, דכיון דס"ל דלאו כל כמיניה למיסר נפשיה לדידה במאי דמשעבד לה, אם כן מדוע חרדת אלינו את כל חרדת האמתלאות הבאות בספרך, וכל האריכות ההוא למה, סוף דבר אני איני מוצא לזה האיש צד היתר עם אשתו, וכבר נמניתי בכיוצא בזה עם גדולים ומורים זה קרוב לכ"ה שנה והסכימו לדעתי, ודעת מורנו רחבה מדעתנו, ואם מן הענוה והחסידות יבקש רשותנו בשביל התחברותנו עמו כשאסרנוה לאיש ההוא, הרשות נתונה, ובלבד שלא יקרא שמי על הדבר, ודברך נצב בשמי הדעת, יקום לצבי ולכבוד, כרצון דורש שלומך ושלום תורתך. מרדכי ב"ר יצחק נ"ע.
